מלחמות אינן נפתחות עוד בטנקים, כפי שהעולם הורגל לכך לאורך המאה הקודמת. השינוי המתרחש כיום אינו נוגע רק לאופי העימות, אלא להגדרת הכוח עצמה; מעצמות אינן מסתמכות עוד אך ורק על צבאות כדי להקרין השפעה או להחליש יריבים. תחת זאת, הן עושות שימוש בכלים שבעבר סווגו ככלכליים גרידא – כגון אנרגיה, טכנולוגיה, שרשראות אספקה, סנקציות, נמלים, מטבעות ואף מזון. האמרה המיוחסת להנרי קיסינג'ר – "מי ששולט באספקת המזון שולט באנשים; מי ששולט באנרגיה יכול לשלוט ביבשות שלמות" – נראית כיום פחות כמו הרהור פוליטי ישן ויותר כמו תיאור מדויק של הסדר העולמי החדש. שווקים אינם עוד רק זירות למסחר; הם הפכו בהדרגה לשדות מערכה שאינם מסוכנים פחות משדות הקרב המסורתיים.
שינוי זה לא התרחש בן-לילה, אך הוא ללא ספק צבר תאוצה בשנים האחרונות. הסנקציות המערביות שהוטלו על רוסיה בעקבות המלחמה באוקראינה לא היו רק צעדים פיננסיים חולפים, אלא היוו את אחד המהלכים הנרחבים ביותר של לחץ כלכלי בהיסטוריה המודרנית; על פי הערכות בינלאומיות, מספר הסנקציות שהוטלו על מוסקבה עלה על 16,000. מנגד, רוסיה התייחסה לאנרגיה לא רק כאל סחורה, אלא כמנוף אסטרטגי – כלי שנועד לערער את היציבות באירופה ולכפות בחינה מחדש של הדינמיקה היבשתית בכל הנוגע לחורף, לאנרגיה ולשיעורי האינפלציה. כך, העימות לא נותר מוגבל לקווי החזית, אלא התרחב אל צינורות הגז, הנמלים, הבנקים, רשתות התשלום ומערכות הביטוח. דפוס דומה מתקיים גם ביריבות שבין ארה"ב לסין, אם כי באמצעות כלים מורכבים הרבה יותר. המאבק אינו נסוב עוד רק סביב השפעה צבאית באסיה; כעת הוא מתמקד בשליטה על שבבים (מיקרו-צ'יפים), טכנולוגיה מתקדמת, שרשראות אספקה ומינרלים נדירים. טייוואן לבדה מייצרת למעלה מ-60 אחוזים מהמוליכים-למחצה בעולם – ויותר מ-90 אחוזים מהשבבים המתקדמים – עובדה המסבירה מדוע תעשייה זו הפכה לסוגיה של ביטחון לאומי עבור המעצמות הגדולות. בהקשר זה, הגבלת הייצוא של טכנולוגיה רגישה לסין אינה עוד החלטה מסחרית בלבד; היא חלק ממאבק רחב יותר על השאלה מי יחזיק במפתחות לכלכלה העולמית בעשורים הבאים. אין ספק שגם משברים, שנראו במבט ראשון כבעיות בריאותיות או לוגיסטיות בלבד, חשפו את היקפו של שינוי זה. מגפת הקורונה (COVID-19) לא הייתה רק משבר רפואי, אלא זעזוע עולמי שהמחיש למדינות כיצד הסתמכות מוחלטת על מקורות זרים בתעשיות חיוניות עלולה להפוך במהירות לפגיעות אסטרטגית. מעצמות גילו כי אינן מסוגלות להשיג מסכות פנים, תרופות או שבבים בקצב הנדרש, שכן שרשראות אספקה שנבנו על בסיס יעילות כלכלית מעולם לא תוכננו לעמוד בפני זעזועים פוליטיים או גיאופוליטיים בהיקף כזה.
כך החל שלב חדש בהגדרה מחדש של הביטחון הלאומי עצמו. הביטחון אינו מוגדר עוד אך ורק על ידי החזקת צבא עוצמתי או מערכות הגנה מתקדמות; כעת הוא כולל את היכולת להגן על הכלכלה מפני שיבושים, להבטיח רציפות אספקה ולשמור על ביטחון המזון, האנרגיה, הטכנולוגיה והיכולת התעשייתית בעתות משבר. נשיאת הנציבות האירופית סיכמה שינוי זה בקצרה כשהצהירה כי "ביטחון כלכלי הוא ביטחון לאומי". אמירה זו אינה עוד בגדר מושג תיאורטי בלבד; היא הפכה לעקרון מנחה עבור מעצמות המארגנות מחדש את מדיניות התעשייה והסחר שלהן.
במציאות, הכלכלה אינה מושפעת עוד ממלחמה בלבד; היא הפכה לנשק המשמש לניהול המלחמה עצמה. סנקציות, הקפאת נכסים, ניתוק גישה לטכנולוגיה, שיבוש תשלומים, שליטה בנתיבים ימיים ולחץ על שרשראות אספקה – כל אלה הם כלים המשמשים כיום להשגת יעדים שהוטלו בעבר על צבאות. ההבדל טמון בכך שכלים אלה כרוכים בעלויות פוליטיות נמוכות יותר, ניתנים להפעלה לאורך זמן רב יותר, ולעיתים עלולים לגרום לנזק כבד יותר מאשר עימות צבאי ישיר.
אין ספק שזהו ההסבר לכך שמדינות רבות בוחנות מחדש תפיסות שנחשבו למובנות מאליהן במשך עשורים; יעילות כלכלית לבדה אינה מספקת עוד אם היא מושגת על חשבון חוסן אסטרטגי. הסתמכות מוחלטת על מקורות זרים אינה עוד האפשרות הנוחה שהייתה קיימת בעידן הגלובליזציה הפתוחה. אפילו הרעיון של "שוק חופשי" נדחק הצידה אל מול צרכי הביטחון הלאומי והיריבות הגיאופוליטית.
בהקשר זה, מעמדה של מדינה אינו נמדד עוד רק על פי גודל התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) או העתודות הפיננסיות שלה, אלא על פי יכולתה לעמוד בפני זעזועים ממושכים. בידי מי מצויה היכולת התעשייתית? מי מסוגל לבצע שינוי כיוון בכלכלה שלו בעת משבר? מי שולט בטכנולוגיות קריטיות? מי מבטיח את הזרימה הרציפה של אנרגיה, מזון ותרופות? שאלות אלו הפכו לחלק בלתי נפרד משיקולי ההרתעה, ולא נותרו בגדר סוגיות כלכליות מבודדות בלבד. כך החל שלב חדש במרוץ העולמי – לא רק מרוץ חימוש, אלא מרוץ לבנייה מחדש של כלכלות בעלות חוסן רב יותר, בעולם הנוטה לעבר סכסוכים ממושכים ומורכבים. ארצות הברית דנה בהחזרת תעשיות חיוניות לשטחה; אירופה שואפת לצמצם את תלותה במקורות אנרגיה חיצוניים; סין מקימה רשתות טכנולוגיות ופיננסיות חלופיות; ומדינות אחרות מנסות לבנות מאגרים ויכולות ייצור מקומיות כהכנה לשיבושים גלובליים נרחבים.
הבעיה היא שמדינות רבות עדיין רואות את הכלכלה דרך משקפיים של עידן קודם, ומתייחסות אליה כאל סוגיית פיתוח המנותקת מהביטחון הלאומי. במציאות, לעומת זאת, הכלכלה הפכה לחלק בלתי נפרד ממבנה ההרתעה והריבונות. מדינה המסתמכת לחלוטין על מקורות זרים לצורך מזון, תעשייה, טכנולוגיה או אפילו מערכות תשלום, מעבירה למעשה חלק מכוח ההחלטה הריבוני שלה אל מעבר לגבולותיה, ובכך הופכת לפגיעה ביותר בעת פרוץ משבר משמעותי. בסופו של דבר, מדינות שלא ישכילו לבנות את כלכלותיהן כמערכות בעלות חוסן, עלולות לגלות – ברגע של לחץ אמיתי – כי ריבונותן הייתה שברירית הרבה יותר מכפי שסברו.
העולם אינו צועד לעבר קריסה מוחלטת של הגלובליזציה, אך הוא נע בבירור לעבר עידן שבו כללי התלות ההדדית נכתבים מחדש. הסחר יימשך והשווקים יוסיפו להיות פתוחים במידה זו או אחרת; עם זאת, נראה כי האמונה המוחלטת בכך שהכלכלה העולמית יכולה להישאר מבודדת מסכסוכים פוליטיים – הולכת ודועכת.