הדיון סביב ארסנל הטילים של איראן התעורר מחדש, מתוך הטענה כי אין זה הוגן לדרוש מאיראן לוותר על יכולותיה הטילים, בעוד שמדינות אחרות באזור מחזיקות ביכולות דומות. עם זאת, נקודת מבט זו מתעלמת משאלה יסודית יותר: האם הבעיה טמונה בעצם החזקתם של טילים בידי מדינות המבקשות להגן על עצמן, או שמא בארסנל התקפי עצום – שנבנה במשך עשורים – והפך לכלי להפעלת השפעה והטלת אימה ברחבי האזור?
כאן בדיוק טמון הפרדוקס: הסוגיה אינה כה עוסקת במרוץ חימוש הדדי בין שווים, אלא בחוסר איזון אסטרטגי שנכפה על האזור במשך עשורים – חוסר איזון ששכנותיה של איראן נדרשות כעת להסתגל אליו, במקום לחפש דרכים לתקנו או ליצור לו משקל נגד.
איראן לא הסתפקה בפיתוח תוכנית טילים נרחבת; היא הפכה את הטילים לשפה אסטרטגית ייחודית. היא עושה בהם שימוש ככלי להרתעה, כאמצעי להפעלת לחץ וכמנוף להקרנת השפעה החורגת הרחק מעבר לגבולותיה. לעומת זאת, מדינות המפרץ נותרו במשך עשורים בעמדת הצד המקבל – הן רוכשות מערכות הגנה מבלי שתהיה בידיהן היכולת ליצור משקל נגד לאיום ההתקפי בתנאים שלהן.
הבעיה העמוקה יותר היא שמעצמות העל מנהלות סוגיה זו לא על בסיס עקרונות של הוגנות או איזון, אלא על בסיס היכולת להשפיע על התנהגות הצדדים. בעלות הברית במפרץ נקראות שוב ושוב לגלות איפוק משום שניתן להשפיע על פעולותיהן; מנגד, מול איראן – אשר ביססה את תוכנית הטילים שלה כמציאות אסטרטגית מושרשת – מתנהלים בדרכים של הכלה, משא ומתן וניהול סיכונים, במקום במאמצים למנוע את היווצרות האיום מלכתחילה. המתקפות האיראניות שכוונו נגד מדינות המפרץ במהלך מלחמת 2026 חשפו בבירור פגיעות זו, והוכיחו כי מדינות אלו עלולות להפוך למטרות ישירות למתקפות טילים, גם כאשר לא היו היוזמות של הסכסוך או הצדדים הלוחמים העיקריים בו.
איחוד האמירויות שימש הדוגמה הבולטת ביותר לכך, לאחר שהיה נתון לגלי תקיפה עזים שכללו טילים בליסטיים, טילי שיוט וכלי טיס בלתי מאוישים. חשיבותן של מתקפות אלו לא נבעה רק ממספר הקליעים ששוגרו, אלא מהלקח שהן לימדו: מדינת מפרץ יציבה ופתוחה, המשתלבת בכלכלה העולמית, עלולה למצוא את עצמה במוקד של עימות, שכן איראן ביקשה להגדיל את המחיר שתשלמנה יריבותיה במלחמה.
הדבר המחיש מציאות עמוקה יותר: המתקפות לא היו בגדר אירוע צבאי חולף בלבד. הן חשפו כי יציבות כלכלית ופתיחות גלובלית אינן מעניקות חסינות אוטומטית מפני ההיגיון של לוחמת טילים. יתרה מכך, הן הוכיחו כי מדינת מפרץ – יהיו הישגי הפיתוח שלה או מידת השתלבותה בכלכלה הבינלאומית אשר יהיו – עלולה להפוך למטרה ישירה כאשר נעשה שימוש בטילים ככלי להשתת מחירים פוליטיים או אסטרטגיים על אחרים. חשוב מכך, מלחמת 2026 לא רק חשפה את היקף האיום, אלא גם את מגבלותיהן של ההנחות שהכתיבו את החשיבה הביטחונית האזורית במשך עשורים. רווחה האמונה כי שותפויות בינלאומיות, עוצמה כלכלית והשתלבות בסדר העולמי די בהן כדי להפחית את הסבירות למתקפה ישירה או להעלות את המחיר הפוליטי שישלם התוקפן. עם זאת, האירועים הוכיחו כי החזקת יכולות התקפיות נרחבות בידי יריב נותרת גורם מכריע, הגובר על שיקולים פוליטיים מסורתיים רבים. מנקודת מבט זו, המלחמה לא הייתה רק עימות צבאי חולף אלא נקודת מפנה אסטרטגית; היא אישרה כי ביטחון בר-קיימא אינו נשען על שגשוג לבדו או על שותפויות חיצוניות לבדן, אלא על יכולת הרתעה ההופכת את מחיר התוקפנות לגבוה בהרבה מכל רווח צפוי.
עם זאת, הלקח העולה מן המלחמה חורג מעבר לשיקולים צבאיים ומגיע עד לאופן שבו נתפס האיום עצמו; כאן טמון הסטנדרט הכפול המובנה בנרטיב הרווח. כאשר איראן או שלוחותיה תוקפות, העולם מתמקד לעיתים קרובות בניהול ההסלמה, בהרגעת הרוחות ובמניעת התלקחות רחבת-היקף, במקום לעסוק בשאלה היסודית: מדוע הותר לארסנל התקפי בהיקף כזה להתפתח ולהפוך למרכיב אזורי שכמעט נתפס כנורמלי? ומדוע מצפים ממדינות המפרץ, באופן עקבי, לפעול כצד הרציונלי והמאופק ביותר – גם כאשר הן החשופות ביותר לאש ונושאות בנטל הכבד ביותר של ההגנה העצמית? ולבסוף, קיים הממד הכלכלי – רחוק מלהיות פרט שולי בלבד, הוא מהווה מרכיב ליבה במשוואה. מעבר להשפעת ההלם הצבאי הראשוני, איראן מסתמכת על אסטרטגיית התשה ברורה, המפעילה אמצעים התקפיים בעלות נמוכה יחסית כנגד מערכות הגנה יקרות להחריד. משמעות הדבר היא שכל גל תקיפות נבחן לא רק בשמיים אלא גם בתקציבים הלאומיים; מדינות המפרץ משלמות מחיר לא רק על האיום הביטחוני עצמו, אלא גם על העלות המתמשכת של ההרתעה – הגנה על הערים, המתקנים, הנמלים ושדות האנרגיה החיוניים שלהן. כתוצאה מכך, מדינות המפרץ נאלצות למעשה לממן סטטוס-קוו אזורי בלתי-מאוזן באופן קיצוני, בעוד שהצד התוקף שומר על יתרון של עלויות נמוכות יותר ויכולת עדיפה במערכת ההתשה.
אמנם, מדינות המפרץ נושאות באחריות מסוימת לעיכוב בגיבוש דוקטרינת הרתעה קולקטיבית עצמאית יותר, ולתלותן רבת-השנים בערבים ביטחוניים חיצוניים. עם זאת, עובדה זו אינה משנה את המציאות הבסיסית: חוסר האיזון בתחום הטילים לא נוצר על ידי מדינות המפרץ, אלא נכפה עליהן על ידי איראן במהלך עשורים של התעצמות צבאית.
לפיכך, כל דיון רציני בנושא הביטחון האזורי חייב להתחיל בהנחת יסוד חד-משמעית: או שיוטלו מגבלות אחידות ואמיתיות על יכולות הטילים ההתקפיים ברחבי האזור – החל מאיראן – או שתהיה הכרה מפורשת בזכותן של מדינות המפרץ לבנות כוח הרתעה המסוגל לתקן חוסר איזון זה. הבעיה אינה טמונה עוד בשאיפתן של מדינות המפרץ לביטחון משופר, אלא בהתייחסות המתמשכת לחוסר איזון אסטרטגי כרוני כאל עובדה מוגמרת שיש להסתגל אליה. כל גישה אחרת אינה מהווה מדיניות ביטחון אזורית מאוזנת, אלא מסתכמת בניהול דיפלומטי של חוסר איזון אסטרטגי כרוני – אשר את מחירו הביטחוני והכלכלי משלמות מדינות המפרץ, בעוד שאחרים מסתפקים בניהול ההשלכות.