עמית שאל אותי – בטון שהסגיר חיפוש אחר הרגעה – לדעתי על ההסכם בין ארה"ב לאיראן, עסקה שייתכן ותצא לפועל וייתכן שלא. השבתי לו תשובה בלתי צפויה: למרות כל הרעש סביב הכותרות, ההסכם הזה אינו מעסיק אותי. אין בכך כדי לבטל את חשיבותו; אלא שהמיקוד שלי מצוי מעבר לרגע המיידי – בשאלה כבדת-משקל שרבים נמנעים מלעסוק בה: אילו הכנות אנו מבצעים לקראת המלחמה הבאה – היום שבו איראן תשקם את יכולות הטילים שלה, תשיב לעצמה את יציבותה הכלכלית ותחייה מחדש את תרחיש הטרור האזורי שלה? מתי תגיע אותה מלחמה? מה יהיה אופייה? כיצד היא עשויה להתפתח? ומדוע עלול האזור למצוא את עצמו ניצב בפניה שוב?
העיסוק בהסכם אינו פסול כשלעצמו, אך שאלות מסוג זה נעצרות לעיתים קרובות בהווה, מבלי להעמיק מעבר לכך. הסכמים הם עניין טקטי, בעוד שדינמיקות מבניות הן סוגיה שונה לחלוטין. מבט מעמיק על ההיסטוריה האיראנית חושף דפוס חוזר: תקופות של רגיעה מעולם לא סימנו נטישה של האג'נדה ההתפשטותית; תחת זאת, הן משמשות כהפוגה זמנית – חלון הזדמנויות המאפשר לטהראן לאסוף כוחות, להתארגן מחדש ולמלא את מחסני הנשק שלה לקראת הסבב הבא. המשטר הוא תוקפני מטבעו; הוא רואה ברגיעה אך ורק הזדמנות לעקיפת מגבלות, ודבר אינו מרתיע אותו מלבד מחיר כואב המאיים על עצם הישרדותו. לפיכך, אם ההסכם אכן ייצא אל הפועל, הוא לא יסמן את סוף האיום, אלא פרק חדש בסאגה המתמשכת הזו.
מסיבה זו, אני רואה בו רק חלק מהתמונה, ולא את התמונה כולה; הסוגיה האמיתית אינה טמונה במה שיקרה ביום חתימת ההסכם, אלא בהשלכות ארוכות הטווח שעלולות לבוא בעקבותיו. הבנת המצב מתחילה בהבנת הסיבות שיניעו את איראן לבנות מחדש את יכולותיה הצבאיות; נקודה זו מחזיקה במפתח לכל השאר. הדוקטרינה הביטחונית של איראן לא נבנתה על בסיס חיל אוויר קונבנציונלי המסוגל להתחרות ביריביה; תחת זאת, היא נשענת על שלישייה שנועדה לפצות על חולשותיה: עומק אסטרטגי, רשת של כוחות-שלוח (פרוקסי), וארסנל של טילים וכטב"מים. שלושת המרכיבים הללו אינם בגדר ציוד גרידא שניתן לקנות ולמכור; המשטר רואה בהם ערובה לעצם הישרדותו. לפיכך, אובדנם במלחמה משמעו הפסד החורג בהרבה מעבר לאובדן מלאי בלבד, ונוגע בלב-לבה של דוקטרינת הביטחון שלו.
מכאן הוודאות כי השיקום הוא בלתי-נמנע. משטר הרואה בטילים ובכוחות-השלוח שלו מרכיב חיוני להישרדותו לא יוותר עליהם מרצונו, יהיה משך הרגיעה אשר יהיה או חומרת הסנקציות אשר תהיה. למעשה, לחץ ותשישות אינם מרתיעים את המשטר ממיזם זה; נהפוך הוא, הם דוחפים אותו לגלות התרסה ולחתור להשגת מטרותיו בעקשנות רבה אף יותר. ייתכן שטהראן תצא מסבב זה תשושה, אך עבור משטר זה, התשישות מזינה את הרצון לנקמה ולא פנייה למתינות. התאוששות מחודשת אינה רק אפשרות סבירה; היא דפוס התנהגות המושרש עמוק באופיו של המשטר עצמו.
באשר לתזמון האיום המחודש הזה – זהו ההיבט המורכב ביותר, שכן הוא אינו מוכתב על ידי מסלול יחיד אלא על ידי שלושה מסלולים, שכל אחד מהם מתקדם בקצב משלו. הראשון הוא הכלכלי: מתי תשוב איראן ליציבותה הפיננסית וליכולתה להוציא כספים? הדבר תלוי בהסרת הסנקציות ובשחרור כספים מוקפאים והכנסות מנפט. כאן חוזר לקדמת הבמה ההסכם שנדחק קודם לכן הצידה; הוא עשוי לממן את ההתחמשות מחדש או – לחלופין – לעכב אותה בשל מגבלות הפיקוח שהוא מטיל. כך, הסוגיה שבה בחרתי שלא להתמקד עשויה להיות זו שתכתיב בסופו של דבר את התזמון של העניין המעסיק אותי כעת.
המסלול השני הוא התעשייתי: מתי תשקם טהראן את קווי הייצור של הטילים והכטב"מים שלה? התשובה היא ככל הנראה מוקדם מכפי שמעריכים האופטימיים; ידע טכני אינו נעלם תחת הפצצות, ניתן לבנות מחדש מפעלים, והמומחיות נותרת בידי אלו המחזיקים בה. מומחים צבאיים רבים סבורים כי שיקום יכולת ייצור משמעותית עשוי להימשך בין חודשים ספורים לשנתיים – ולא עשור שלם, כפי שיש המקווים.
המסלול השלישי הוא האזורי – האיטי והמפרך מבין השלושה. שיקום רשת הכוחות המופעלים על ידי איראן (כוחות ה"פרוקסי") אינו תלוי במתכות ובמפעלים, אלא באנשים, בנאמנויות ובמרחב גיאוגרפי ששחקתו המלחמה. ייתכן מאוד שזהו יהיה השלב הארוך והקשה ביותר בתהליך ההתאוששות. חלון הסכנה האמיתי נפתח כאשר שלושת המסלולים הללו מצטלבים: שחרור כספים, חידוש הייצור ושיקום הכוחות המופעלים. האטה באחד מהם תעכב את האחרים; לפיכך, משקיפים רבים מעריכים כי חלון סיכון זה ייפתח במחצית השנייה של העשור, וזאת בתנאי ששלושת המסלולים יתקדמו במקביל.
בעוד שהתזמון המדויק של הסכנה נתון במחלוקת, אופי המלחמה הבאה אינו פחות קריטי עבור כל מי שמבקש להיערך אליה ברצינות; הלקחים שאיראן תפיק מהעימות הנוכחי יעצבו את מאפייני החימוש העתידי שלה. סביר להניח שהיא תבצע התאמות במודל הקיים במקום לחזור עליו כפי שהוא. ייתכן שתפנה לכיוון של ביזור עמוק יותר – פיזור יכולות הייצור והשיגור והסתרתן מתחת לקרקע או בתוך אזורים עירוניים, כדי להקשות על ביצוע תקיפות מנע. כמו כן, היא עשויה להעדיף כמות בעלות נמוכה על פני איכות בעלות גבוהה, ולנסות להכריע מערכות הגנה יקרות באמצעות נחילי כטב"מים שמחיר כל אחד מהם הוא אלפי דולרים בודדים בלבד. הדבר מדגיש אתגר קריטי: המלחמה הבאה תהיה במידה רבה מאבק על עלויות, לא פחות מאשר מאבק על כוח אש.
נקודה זו מובילה אותנו לשאלה המעשית בדבר רמת ההיערכות הנדרשת. היערכות רצינית נשענת על שלושה עמודי תווך מרכזיים. הראשון שבהם הוא שקיימותה (או יכולת ההמשכיות) של ההגנה חשובה לא פחות מיעילותה; סבב הלחימה הנוכחי הוכיח כי יירוט הוא אפשרי, אך כרוך בעלות גבוהה באופן בלתי-סביר. לפיכך, היערכות עתידית מחייבת הקמת שכבת יירוט בעלות נמוכה, כדי למנוע מצב שבו מגן ההגנה קורס כלכלית עוד בטרם נפרץ על ידי כוח קינטי.
עמוד התווך השני נוגע לסוגיית תקיפות המנע. ברור שאין להמתין עד שאיראן תשלים את תהליך השיקום שלה; מוטב לפגוע בתשתיות בעודן פגיעות. דילמה זו מעסיקה את הבירות הרלוונטיות: האם לבחור באסטרטגיית "כיסוח הדשא" – תקיפות תקופתיות שנועדו למנוע צבירת יכולות – או להמתין עד שהאיום יבשיל במלואו? הפעולה הנכונה עבור בירות אלו – ובראשן ישראל – היא לבחור בביצוע תקיפות מעת לעת, במקום להמתין.
הנדבך השלישי נוגע לחזית הקריטית מכולן: עצירת זרם הכספים, הטכנולוגיה וחלקי החילוף הדרושים להמשך פעילותם של המפעלים. בהקשר זה, יש להתייחס להסכם כאל נשק אסטרטגי ולא כאל סוגיה שולית. התנאים הנוגעים לפיקוח ולסנקציות הם שיכתיבו את קצב התאוששותה של איראן – יותר מכל תקיפה אווירית; לפיכך, עליהם להיות מחמירים ככל האפשר.
ראוי גם לציין כי מצב זה של מוכנות מוצהרת כרוך בוויכוח עתיק-יומין, עתיק כפוליטיקה עצמה. איראן עוקבת אחר שיח זה ומודעת לכך שיריבותיה נערכות; גם היא מתכוננת למלחמה הבאה שלה. למעשה, ניתן לטעון כי ההיערכות מצד אחרים היא בדיוק הגורם המדרבן את איראן להתחמש.